×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמואל ב כ״דתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיֹּ֙סֶף֙ אַף⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת⁠־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת⁠־יְהוּדָֽה׃ (ב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר⁠־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹא שֽׁוּט⁠־נָ֞א בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת⁠־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃ (ג)  וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל⁠־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩יְ⁠־⁠הֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל⁠־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְב לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ד) וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת⁠־הָעָ֖ם אֶת⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וַיַּעַבְר֖וּ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ⁠־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל⁠־יַעְזֵֽר׃ (ו) וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל⁠־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חׇדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל⁠־צִידֽוֹן׃ (ז) וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר⁠־צֹ֔ר וְכׇל⁠־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּ֥צְא֛וּ אֶל⁠־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (ח) וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכׇל⁠־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ט) וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת⁠־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד⁠־הָעָ֖ם אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ⁠־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ (י) וַיַּ֤ךְ לֵב⁠־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי⁠־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה חָטָ֤אתִֽי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗הג הַֽעֲבֶר⁠־נָא֙ אֶת⁠־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃ (יא) וַיָּ֥קׇם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר דוּדְבַר⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה הָיָה֙ אֶל⁠־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר׃ (יב) הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל⁠־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר⁠־לְךָ֥ אַחַת⁠־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה⁠־לָּֽךְ׃ (יג) וַיָּבֹא⁠־גָ֥ד אֶל⁠־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד⁠־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶׁבַע⁠־שָׁנִ֣ים ׀ רָעָ֣ב ׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם⁠־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁ֠ים נֻסְךָ֨ לִפְנֵי⁠־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם⁠־הֱ֠י֠וֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה⁠־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר׃ (יד)  וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל⁠־גָּ֖ד צַר⁠־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה⁠־נָּ֤א בְיַד⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ כִּֽי⁠־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד⁠־אָדָ֖ם אַל⁠־אֶפֹּֽלָה׃ (טו) וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד⁠־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן⁠־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ (טז) וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ הָיָ֔ה עִם⁠־גֹּ֖רֶן [הָֽאֲרַ֥וְנָה] (האורנה)ה הַיְבֻסִֽי׃ (יז)  וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל⁠־יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת⁠־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ (יח)  וַיָּבֹא⁠־גָ֥ד אֶל⁠־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן [אֲרַ֥וְנָה] (ארניה)ו הַיְבֻסִֽי׃ (יט) וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר⁠־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כ) וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת⁠־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת⁠־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃ (כב) וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל⁠־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃ (כג) הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל⁠־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃ (כד) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי⁠־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥הי⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת⁠־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת⁠־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃ (כה) וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ =ל,ק ובדפוסים
• א!=אַשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ (חסרות נקודות החטף באל"ף)
ב הַמֶּ֔לֶךְ א!=המֶּ֔לֶךְ (חסר פתח בה"א; מקום הפתח נבלע בראש הלמ"ד מהשורה שלמטה)
• הערת ייבין
ג יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה =א,ל,ק,ש1 (נקודה אחת לטעם רביע באות וי"ו), וכך אצל ברויאר ומג"ה.
• מ"ג דפוס ונציה=יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה (בשתי נקודות לטעם זקף קטן) וכמו כן בדפוסים וקורן, וכך גם ב-BHS ובהקלדה ובמכון ממרא, ואפילו בדותן (!).
ד ‹פפ› רווח של שורה ריקה בכתר
ה [הָֽאֲרַ֥וְנָה] (האורנה) א-כתיב=הָאֲוְרֲ֥נָה
ו [אֲרַ֥וְנָה] (ארניה) א-כתיב=אֲרַ֥נֳיה
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) פרשה כ״ה תספר ששלח דוד למנות את ישראל, ושנגף האל ית׳ את העם בעבור זה ושהתפלל דוד עליו אל האלהים, ושבא אליו גד החוזה לפרש לו ענשו ושאמר דוד נפלה נא ביד השם, והתפלל אחר כך שיהיה בו ובבית אביו המגפה, ושהראהו השם שיעשה מזבח בגורן ארונה היבוסי וקנה דוד הגורן ויעל שם עולה להשם ויעתר האלהים לארץ, ואותו מקום בחר לבית המקדש. תחלת הפרשה ויוסף אף השם לחרות וגו׳, עד סוף הספר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות: השאלה הראשונה באמרו ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וגו׳, ויקשה מאד שייחס הכתוב זה אל הסתת השם יתברך כאלו הוא יחפוץ במות המת, ואם הוא יתברך הסיב את לבו אחורנית והוא הסיתו לחטאו למה נענשו ישראל עליו? ומה היה פשעו של דוד בזה? כל שכן שנייחס ההסתה לאל יתברך בהיותו טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך ישר במעגלי צדק. ובדברי הימים אמר במקום מה שנאמר כאן ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד אמר שמה (דברי הימים א כ״א א׳) ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל, ובא אם כן שם השטן במקום השם הנכבד והוא זר מאד, רוצה לומר ההסתה ויחוסה לאל יתברך וכנויו בשם שטן: השאלה השנית במגפה הזאת, האם נאמר שהיתה בחטאות ישראל או בעון דוד שצוה למנותם? ואם היה בחטאותם, איך אמר דוד אל האלהים אנכי חטאתי ואנכי העותי ואלה הצאן מה עשו וגו׳? ועוד כי לא מצאנו תשובה שעשו ישראל על זה אם היו הם החוטאים, ובד״ה אמר (שם) וירע בעיני אלהים על הדבר הזה ויך את ישראל ויאמר דוד אל האלהים חטאתי מאד אשר עשיתי את הדבר הזה וגו׳, יורה שעל עונו בסבת המנין היתה המגפה לא בעון ישראל, ואם אמרנו שדוד חטא ולא ישראל, יקשה אם כן אמרו ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וגו׳, ויורה שבסבת חטאם היה ודוד מוסת היה בדבר: השאלה השלישית אם היתה מגפת העם למה שחטא דוד במנותם כמו שיורו הכתובים, ראוי שנדע במה היה החטא? אם שמנאם ללא צורך, או שמנאם לגלגלותם ולא ע״י שקלים? ואם אמרנו שחטא בשמנאם ללא צורך יקשה אמרו (שמות ל׳ י״ב) כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳, ופרש״י כשתרצה לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם וגו׳, ויורה שהרשות היה בידו למנותם. ואם אמרנו שהיה החיוב להיותם נמנים ע״י שקלים, יקשה מה שמצינו כפי פשטי הפסוקים שנמנו בערבות מואב (במדבר כ״ו) לגלגלותם, ושאול פקד את העם שתי פעמים ולא עשאו ע״י שקלים, והנה זכרתי זה בכאן על צד הקוצר וארחיב החקירה הזאת אחרי זה בביאור אמיתת הענין בלמוד השני: השאלה הרביעית האם היתה המגפה אשר באה על המנין הזה בדרך עונש שהעניש האל ית׳ אותם על זה, או היה דבר נמשך בטבע מפעל עין הרע כדעת המפרשים? ואם היה עונש על זה החטא והיה דוד החוטא, למה לא נענש הוא ונענשו ישראל שלא חטאו בדבר? כי הם נמנו במצות המלך לא בבחירתם, ואם היתה המגפה מפעל עין הרע, איך לא חלה בישראל בערבות מואב שנמנו ולא מתו? וזכרתי זה כאן בקוצר רב ואני אחקור עליו חקירה מספקת אחרי זה: השאלה החמשית בתפלת דוד שאמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי וגו׳, ויקשה למה לא אמר זה דוד אל גד הנביא כאשר בא אליו בדבר ה׳ לאמר שלש אנכי נוטל עליך וגו׳? ואז היה ראוי שישיבהו אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי וגומר, אבל שם קבל הגזרה ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ וגו׳ ולא דבר מזה כלל, ואחרי שניחם ה׳ על הרעה ואמר למלאך המשחית רב עתה הרך ידיך אז אמר דוד תהי נא ידך בי ובבית אבי וגו׳, והוא מה שיורה שלא היו הדברים מכוונים לשום שמים: השאלה הששית במה שאמר כאן שנתן יואב מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש, ובד״ה כשכתב המספר אמר (דברי הימים א כ״א ה׳) ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב ואיש יהודה ארבע מאות ושבעים אלף, ולא יסכימו אם כן המספרים האלה מה שזכר בכאן עם מה שזכר שמה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: ואקדים לזה שלשה למודים, האחד בביאור ענין המצוה ואמתתה שבאה בפרשת כי תשא (שמות ל׳ י״ב), והשני בחקירת החטא ובמה חטא דוד בענין הזה? השלישי לדעת למה חרה בכאן אף ה׳ בישראל ועל איזה חטא מהם היה? ואחרי הקדמתם אפרש פסוקי הפרשה: הלמוד הראשון בהבנת פסוקי התורה ואמתתם בזה, הנה יסוד הענין הזה בא בפרשת כי תשא (שם) כשאמר האל ית׳ למשה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו ליי׳ ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים, וחתם הדברים באמרו לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם. ורש״י ז״ל פירש כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם, ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד וגומר. (עד כאן דברי רש״י שם): ומדברי הרב בזה יצאו לנו שלשה הודעות. האחת שהיתה המצוה הזאת מיד ולדורות, שבכל דור ודור כשימנו את ישראל יהיה מניינם על ידי שקלים, ומפני זה בפרשת במדבר סיני (במדבר א׳ ב׳) כתב הרב לגלגולתם, על ידי שקלים בקע לגלגולת. והרמב״ן גם כן נטה לדעת הזה בפרשת כי תשא, שהיתה המצוה כוללת לדורות. ההודעה השנית שענין מחצית השקל היה הערמה ותחבולה להנצל מן הנגף בתתם אותם, כדי שימנו את השקלים ולא ימנו את ישראל. ההודעה השלשית היא שלא מנה משה במדבר את ישראל, אבל כל אחד הביא מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים, ולדעת הזה הסכימו ג״כ המפרשים כלם, והדעת הזה כלו הוא בלתי מתישב אצלי מטענות: האחת אם היה כדעתם, למה לא צוה האל ית׳ בביאור למשה שימנה אותם על ידי אותם השקלים? כמו שצוהו על מנינם במדבר סיני ובערבות מואב, שאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳, וכאן לא צוהו כן כי אם כשיחפוץ למנותם יעשה כן, ולא יתחייב המאמר הזה שימנם עתה. וכבר הרגיש הרמב״ן (ריש פר׳ כי תשא) בזה הספק וכתב ז״ל, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואתה רואה שאין דבריו נכונים, כי הדברים אשר יבחר האל ית׳ יצוה עליהם בפירוש, ואשר שנא הזהיר עליו, ולכן יקשה מאד למה באה המצוה בלשון מסופק בזה, ולא צוה האל ית׳ שימנה את העם ויתנו השקלים? ולמה לא הזכיר בפירוש שלא ימנם בשום זמן לגלגלותם? הטענה השנית שאם היה כל זה מצוה לדורות, אם לא תעשה שלא ימנם לגלגולת, ואם עשה שיתנו השקלים, איך לא נמנו במנין המצות לדעת אותם מן המונים אותם? והיה ראוי שימנו אותם המצות במניינם: הטענה השלשית אמרו (שמות שם) זה יתנו כל העובר על הפקודים, והמאמר הזה יורה שישראל עצמם עברו על ידי מנין, כי לשון העברה לא יאמר על נתינת השקלים כי אם על הפקידה לגלגלותם, כאמרו (ויקרא כ״ז ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט, ואמר (ירמיה ל״ג י״ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה, וזה יורה שלא נמנו לבד השקלים כי אם גם ישראל עצמם: הטענה הרביעית היא שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולה והערמה להנצל מהנגף כשימנו אותם? כי הנה הכתוב אומר (שמות שם) ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגו׳, ואמר (שם ט״ו) לתת את תרומת ה׳ לכפר וגו׳, ויורה שהיו השקלים על צד התרומה והמעשר לתכלית העבודה האלהית לא להערמה: הטענה החמישית כי אם היתה המצוה הזאת נוהגת לדורות, איך צוהו ית׳ במדבר סיני ובערבות מואב (במדבר א׳ ב׳) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם? והדברים האלה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל על ידי שקלים כי אם לגלגלותם, ומה שפירש רש״י שם שנמנו אז על ידי שקלים (כבודו במקומו מונח) אינו אמתיי בפירוש הפסוקים, כי הכתוב אומר שאו את ראש, ואמר במספר שמות כל זכר לגלגלותם, וזה יורה שנמנו לגלגלות ולא על ידי שקלים, ולזה לא נזכר שם דבר מענין השקלים ומה נעשה מהם כמו שזכרו בכאן, ומה שיורה עוד על זה ששם במדבר סיני אמר בסוף הפרשה ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש וגו׳, להגיד שכלם נאספו למנותם באצבע ולא נמנו על ידי דבר אחר: הטענה הששית שלפי הדעת הזה יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים והוא עון פלילי, אחרי שלא נפקדו על ידי שקלים ולא נתנו ישראל בקע לגלגולת כמו שהיתה המצוה ויפקדם בטלאים, האם נאמר שבמקום השקלים נתנו טלאים או אבנים קטנים ונתקיימה המצוה? הנה הכתוב אומר (שמות שם) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, ופירש בדיוק שיעורו באמרו עשרים גרה השקל, וצוה שעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין לנו רשות לזוז מן המצוה בכללה ולא בחלוקה, והיה מחוייב שבכל דור ודור יתקיים כן בזה האופן עצמו, אחרי היותה מצוה כוללת לדורות, ותהיה כמצות הפסח שנעשה לדורות באותו דרך שצוו עליה בכלל ובפרט: הטענה השביעית כי אם היתה המצוה הזאת כוללת ולדורות, איך בכל הפעמים שנמנו הלוים לא נמנו על ידי שקלים כי אם לגלגלותם? ולמה לא חשש ית׳ שיהיה עין הרע שולט במנין כדברי רש״י? והיה ענין שבט לוי כענין כל שבט ושבט אחר. הנה מכל שבעה הטענות האלה חשבתי אני שדעת רש״י והנמשכים אחריו בלתי אמתי בפסוקים: ודעתי הוא שאין בכאן מצוה כלל, לא מצות עשה שצוה השם את משה שימנה העם, ולא מצות לא תעשה שיאסור המנין ההוא לגלגולת, וכ״ש שלא היה זה מצוה לדורות, אבל אמתת הענין נכלל בשלשה הקדמות: האחת שמשה אדוננו להיותו שר צבא ה׳ בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וילחמו עם האויבים, נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מניינם, כמו שעושים שרי החיילים למנות העם קודם שיכנסו במלחמה. וכבר זכרו חז״ל (עיין רש״י ריש פ׳ במדבר) שהיה המנין בעם מתוך חבה, וכאמרם מתוך חבתם לפניו מונה אותם בכל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, כשנפלו בעגל מנאם לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאם. ובבבא קמא (א״ה תמיהה נשגבה ונפלאה בעיני על הרב המחבר שלא חשש כלל לדעת אי זה דרך ישכון אור מאמרי רז״ל, כי זה כמה פעמים מצאתי ראיתי שהביא המאמרים הן מהתלמוד הן מהמדרשים, אם כפי אומד דעתו כסומא בארובה או כפי שראה אצל מחברים אחרים, ולא דרש אם אמת יהגה חכם בזה או לא? וכמעט שאין לו התנצלות בדבר כ״א בשאומר שלא היו לו ספרים באותו פעם כשחבר הפירוש הזה, כמו שהוא מקונן ומתלונן על זה בהקדמתו הכוללת לספרים האלה. והנה בלתי ספק קרה לו גם כן במקום הזה כך, שראה בפי׳ רש״י פר׳ פנחס על פסוק כי צוררים הם לכם וכו׳ שהביא דבר מה מבבא קמא, והרב טעה וסבר שגם הדרש שמביא שם על פסוק ויהי אחרי המגפה ג״כ בב״ק ואינו כן, כי הוא מדרש בבמ״ר פרש׳ כ״א דף רפ״ה ע״ב) אמרו (במדבר כ״ה י״ז) ויהי אחרי המגפה, משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהם והיה מונה אותם לידע מנין הנותרים, לכך מנאן. ד״א כשיצאו ממצרים מנאם, ונמסרו במנין, וכאשר קרב למות ורצה להחזיר צאנו החזירן במנין וכו׳. הנה א״כ ראוי שנאמר שמשה עצמו היה חפץ מאד למנותם, אם מתוך חבתם ואם לדעת המתים בעון העגל, ואם לדעת כמה היו נמסרים בידו, ואם להכין אותם למלחמות הארץ כשרי הצבא וכמו שאמרתי, והיא ההקדמה הראשונה: השנית שענין היזק עין הרע כמו שכתב הפלוסוף הוא, שיצאו מן העין קצת אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע, וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית, ולארסיות אותם האידים יפעלו בדברים המוכנים לקבול אותו הפעל עד שיתכן שימיתו אנשים בהבטתם, וזהו סבת הנגף המגיע מן המנין. והנה יתפעלו ממנו קצת אנשים זולת קצת, מפני חלוף הכנת המקבלים ההם, והוא מבואר שהעין הוא האבר היותר מזיק בזה להבטתו הארסיית, וכמו שזכרו מהאפעה שימית כל אדם בראותו פניו. וכתב החכם שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש, וכן יזיק העין הרע בכל שאר הדברים הנראים, אבל ההיזק היותר עצום הוא כשתהיה ההבטה אל פני הנראה ויכנס ארסיותה בעיני הנראה ובאזניו ומדרך האף והפה, באופן שיוכל להזיק משם אל המוח להיותו השכן היותר קרוב. ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אבר מן האנשים מבלעדי הפנים, כאלו תאמר אצבעותיהם, כי האברים אינם נכונים לאותו היזק, וכבר תמצא זה כמו שהיו עושין בהטילם גורל מי יעשה אחת מן העבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר במסכת יומא (יומא כ״ב:), שהיה מוציא כל אחד מהם אצבעו והיו מונין האצבעות ולא היו חוששין לזה, כי הסכנה כלה כשתהיה ההבטה בפנים, כי שם מקומות יפעלו בהם אלו האידים בקלות ויוכלו לבא אל המוח, והיא ההקדמה השנית: והשלישית כי ההיזק הטבעי נמשך וימצא בדברים אשר יעשה אותם האדם בבחירתו ורצונו, לא במה שיעשה במצות האל ית׳, כי הדברים האלהיים הן למעלה מן הטבע, ואי אפשר שיוזקו במצות המצוה יתברך, וכבר אמר זה שלמה המע״ה באמרו (קהלת ח׳ ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם, רוצה לומר כי עם היות שהחכם ידע העתים המועילים או המזיקים בדברים וידע משפט הדברים הטבעיים כפי שרשי הטבע ודרכיו, הנה בהיות האדם שומר מצוה לא תבואהו רעה ולא יוזק ממה שבטבע, ועל זה אחז״ל (קדושין ל״ט ע״ב) שלוחי מצוה אינם ניזוקין, וזו היא ההקדמה השלישית: ועתה ראה על השרשים האלה פירוש פסוקי התורה, כי לפי שהיה חפץ משה אדוננו למנות את העם כמו שבא בהקדמה הראשונה, והיה המנין בפני האנשים מסוכן מאד להיזק עין הרע כמו שבאה בהקדמה השנית, אמר יתברך למשה אתה תצטרך כסף הרבה לעבודת המקדש, הנה איעצך דרך ישר שתאסוף בו כסף הרבה, והוא (שמות ל׳ י״ג) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו׳, ואין פירושו כאשר תשא כמו שפירשו המפרשים, אבל כי במקום הזה הוא מלשון הסבה, יאמר בעבור שאתה תשא ותמנה, כלומר שתחפוץ ותרצה למנות עתה את בני ישראל לפקודיהם, הנה איעצך עצה טובה והיא שיתנו כל איש מהם כופר נפשו ליי׳, ולא היה זה על צד התחבולה כדעת רש״י, כי אם על צד הצדקה, שאחרי שהם עתידים להמנות כדי שהאל ית׳ יגן בעדם וישמרם מהיזק עין הרע ומהמגפה הבאה ממנו, יתן כל אחד כופר נפשו ליי׳ וצדקה תציל ממות, כי אעפ״י שימנו לגלגלותם לא תשלוט בהם עין הרע בזכות אותה צדקה, וזהו אמרו (שם) ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם, ובאמרו בפקוד אותם פעמים, יורה באמת שהם היו עתידים למנות לגלגלותם כל איש בראשו עכ״פ, וכמו שאמר (שם י״ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים, אבל בזכות הצדקה ינצלו מהנגף הנמשך מהיזק עין הרע, ויהיו אותם השקלים תרומה לה׳, רוצה לומר שיהיו לעבודת המשכן כשאר התרומה, כמו שאמר (שם ט״ז) ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכם, ר״ל שיתחברו בזה שני תועלות, האחד שבזה הכסף ישתלם מלאכת המשכן, והשני שיהיה זכרון ליי׳ לכפר עליהם וינצלו בזה הזכות מנגף המנין, ולשניהם רמז גם כן באמרו לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם. וצוה שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, לפי שהיו השקלים ההם עצה והנהגה מועילה להצלת נפשם וחייהם, ולהיות בני האדם כלם שוים בכחותיהם ובנפש החיונית היה גם כן התקון שוה בהם, וזהו אמרו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לכפר על נפשותיכם. הנה התבאר מזה שאין כאן מצוה למנות ישראל, כי אם שהיה משה בוחר בו, ולזה לא אמר שא את ראש וגו׳ ולא אזהרה לדורות שלא ימנם לגלגלותם ושלא היו השקלים מצוה כי אם עצה, ולכן לא בא זה במנין המצות, וששם במדבר אז נמנו ישראל לגלגלותם עם היות שנתנו השקלים. והנה הוצרך להקדים היות המנין בחיריי כמו שאמר כי תשא, לפי שכאשר יצוה הש״י עליו לא יצטרך לאותה עצה, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכמו שבא בהקדמה השלישית, ולזה במדבר סיני אמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות לגלגלותם, כאומר בהיות המנין בבחירתך ורצונך תצטרך לאותה עצה מהשקלים להמלט מהנגף, אבל עתה שאני מצוה עליו אל תירא ואל תחת, כי קווי השם יחליפו כח ולא ידעו דבר רע, ולזה צוה שימנם לגלגלותם בלי דבר אחר, ולא יצטרכו על זה לתת אותה צדקה, כי הצווי האלהי ישמרם כאישון עינו, ולכן גם כן נמנו הלויים תמיד במצות השם לגלגלותם ולא נתנו כופר נפשם. ואין לטעון על זה ממה שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ״ד ו׳) מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה וירושלם את משאת משה עבד יי׳ והקהל לאהל העדות וגו׳, כי שם לא אמר את מצות משה לשנאמר מפני זה שהיה זה מצוה לדורות, אבל אמר את משאת משה, והיה הכוונה באותו מאמר שהיה להם ללמוד ממה שעשה משה כשנתנו מחצית השקל לעבודת אהל מועד, ואין זה מחובת המנין כי אם לצורך המלאכה בלבד, והוא מה שיורה שלא אמרו זה להיות ענין מחצית השקל מצוה לדורות, כי אם ללמוד ממה שהכין משה למלאכת המשכן: אמנם קבלת חז״ל הוא, שבכל שנה ושנה היו נותנין כל ישראל מחצית השקל לקנות מהם קרבנות צבור, כדתנן (משנה שקלים א׳:א׳) באחד באדר משמיעין על השקלי׳ וכו׳, ולא היה בא על המנין, ואולי שלזה כוון ג״כ יהוידע. והנה שאול ראה משכלו ומדרכי הטבע שהנגף יחול במנין אשר יעשה האדם ברצונו, ולכן כאשר רצה לפקוד את העם למה שלא באהו עליו מצוה אלהית פקדם בבזק ופקדם בטלאים, כדי שלא יפול בהם עין הרע ולא היו אז נפקדים לגלגלותם, ואולי לעוני העם לא צום שיעשו צדקה להנצל מאותו נגף, גם כי לא רצה להסמך על הנס, ובחר יותר למנותם על ידי תחבולה ולא לגלגולת, ולפי שעשה זה מעצמו ולא לקיום המצוה, תראה שלא צוהו שמואל הנביא על זה, ולא זכר הכתוב שעשה זה כאשר צוה ה׳ אל משה, כי לא נתייחס הפעל ההוא לקיום מצוה, כי אם שעשאו שאול ברצונו ודעתו. ועם מה שאמרתי בזה תבין ענין אמתי לא שיערוהו המפרשים בדברים אשר אמרו שרי הפקודים אשר לאלפי הצבא במלחמת מדין (במדבר ל״א מ״ט) ויאמרו אל משה עבדך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה׳ וגו׳, והקרבן הזה לא בא על המחשבות והרהורי הלב לכפר עליהם כדברי חז״ל (שבת ס״ד ע״א), וגם לא להודות לה׳ על אשר לא מתו במלחמה כדעת הרמב״ן, כי לשניהם יקשה דבר אחד, והוא שהיה ראוי שיהיה הקרבן משל ישראל הנצולים, והכתוב אומר אנשי המלחמה בזזו איש לו, אבל היה זה לדעתי לפי ששרי האלפים והמאות מנו את ראש אנשי המלחמה אשר בידם, רוצה לומר לגלגלותם, כי זה פירוש את ראש אנשי המלחמה, והיה זה כאשר נכנסו במלחמה כדרך הלוחמים או ביציאתם ממנה, והשרים ההם ידעו שהיה אותו המנין סכנה עצומה לעם, ומאשר ראו שלא נפקד מהם איש ולא פעל בהם היזק עין הרע, לכן באו להודות ליי׳, והביאו השרים הקרבן משל עצמם לפי שהם היו הפושעים בהכניסם אנשיהם לסכנה עצומה ההיא, והיה ראוי שיבקשו מהש״י על זה סליחה וכפרה, וז״ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, רוצה לומר שפקדו אותם לגלגלותם ועכ״ז לא נפקד מהם איש במגפת עין הרע, ולכן ונקרב את קרבן ה׳ וגומר לכפר על נפשותינו, כי אנחנו היינו הפושעים בזה, וכמו שאמר דוד בכדומה לזה, הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי. הנה ביארתי הכוונה האלהי בפסוקי התורה בענין הזה, והוא מה שרציתי לבאר בזה הלמוד הראשון: הלמוד השני אומר שראוי שנחקור מה היה החטא שחטא דוד במנותו את העם שעליו התחייבו מגפה? והנה מצאתי למפרשים בזה שלשה דעות: הראשון הוא שהיה החטא במה שנמנו ישראל לגלגלותם ולא על ידי דבר אחר, וכמו שכתב רש״י, ואל הדעת הזה נטה הרמב״ן בפירושו לפרשת כי תשא שאמר שטעה דוד במנותו ישראל בלי שקלים, ושבעבור זה היה הנגף בהם. והנה לקחו זה מדברי חז״ל שאמרו בפרק הרואה (ברכות ס״ב ע״ב) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה, אמר לו הקב״ה לדוד מסית קרית לי? בחייך שאני מסיתך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר (שמות ל״א ב׳) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגומר, ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה ישראל ויהודה, כוון דמנהו לא שקל מנייהו כופר, מיד ויתן ה׳ דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד. והדעת הזה בלתי נכון אצלי מפנים. האחד לפי שכבר הוכחתי שלא היה מצוה לדורות שימנו ישראל תמיד על ידי שקלים, ובמדבר סיני וערבות מואב נמנו ישראל לגלגלותם, והלויים הופקדו פעמים לגלגלותם. השני שדוד לא צוה ליואב שימנה ישראל לגלגלותם, אבל צוהו לבד לך מנה את העם, ויואב אב בית דין היה שר גדול בתוך הסנהדרין, ואיך טעה בדבר פשוט ופסוק מלא כזה, ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגומר ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם, בהיותו מצוה לדורות כדעתם זכרונם לברכה? ואם נתעלמה ממנו ההלכה איך אמר דוד אנכי חטאתי ואנכי העויתי? והנה הוא לא חטא כלל כי אם יואב שלא מנה באופן הראוי אשר צותה תורה. השלישי שהנה פשט הכתובים יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא מאופן ההמנות, וכמו שאמר ויסת את דוד לך מנה את ישראל, ואמר ויך לב דוד אחרי ספר את העם, הנה יחס החטא למנין סתם לא להעדר השקלים ולא על היות המנין לגלגלותם. הרביעי כי אם היה החטא בזה, איך לא הוכיחו גד הנביא עליו כשבא אליו בדבר השם? והיה ראוי שיודיעהו שעבר את המצוה האלהית כאשר יעדו בעונש: ואמנם הדעת השני הביאו גם כן הרמב״ן בפרשת במדבר סיני וסתר הדעת הקודם, אמר שם שהיה רחוק אצלו שיפקוד דוד את ישראל לגלגלותם, כי איך לא יזהר במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם? ואם דוד חטא יואב למה לא עשה השקלים? ושלכן היה דעתו שהיה הקצף והנגף לפי שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא אז דוד למלחמה לשיצטרך למנותם אבל עשה זה לשמח לבבו, ולזה הדעת נטה גם כן רד״ק במה שכתב על ענין שאול בפסוק (שמואל א ט״ז ד׳) ויפקדם בטלאים. וגם הדעת הזה לקוח הוא מדברי חז״ל שאמרו במדבר סיני רבה, (במדבר רבה ב׳) א״ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן שנמנו לצורך? בימי משה, שלא לצורך בימי דוד. ותמהתי מהרמב״ן שאמר שהיה רחוק אצלו היות מנין דוד בלי שקלים, כי אם היה כן לא היה מסתירו הכתוב, ובשאול אמר ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים, ואיך לא יפרש כן בדוד אם היה שמנאם על ידי שקלים? וגם הדעת הזה בלתי מתישב מפנים אחרים. האחד שהתורה לא אסרה מנין העם שלא לצורך, כל שכן לדעתו שהסכי׳ עם דברי רש״י שכתב בפירוש כי תשא, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם וגומר, ויורה שהיה הרשות בידו, ואתה רואה שכפי הדעת הראשון היה הנגף דבר טבעי נמשך מהעין הרע, וכפי זה הדעת יהיה עונש אלהי אחרי שתלה הענין בהיות המנין לצורך או שלא לצורך, ואם היה בהשגחה והיה המנין בחריי ואינו אסור מן התורה למה נענשו עליו? הפן השני כי גם המנין הזה שעשה דוד לא היה שלא לצורך, כי אם לראות שחסרו במלחמותיו מהמנין אשר היו מקדם בימי שאול או מרוב חבתו אליהם, וכמו שאמרו חז״ל (במ״ר פ״א) במנין ערבות מואב, מתוך חבתן לפניו מנאן, ואמרו (שם פרשה כ״א רס״ה ע״ב) שנמסרו למשה במנין, וכן נוכל לומר בדוד. הפן השלישי כי הנה שאול מנאן גם כן שתי פעמים שלא לצורך, כי הנביא שמואל צוהו שילך להלחם בעמלך ושיי׳ יצא לפניו, ולא צוהו שימנה העם ולא היה מנינו הכרחי, כי לא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא יושיעה למו. הפן הרביעי כי אם היה הנגף עונש, למה לא בא על דוד שהיה החוטא והמצוה למנותם שלא לצורך ויבא על ישראל שלא חטאו? ואיך לא הוכיחו הנביא עליו כמו שאמרתי על הדעת הראשון? הנה מהפנים האלה ארבעתם יראה שהדעת השני בלתי מתישב: ואמנם הדעת השלישי הוא גם כן להרמב״ן בפרשת במדבר סיני, וזכרו אחרי הדעת השני הנזכר, אמר שיתכן לפרש שדוד צוה למנות כל ישראל, רוצה לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שזה הנקרא איש וזה היה חטאו, כי התורה לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה, וגם לדעת הזה יתחייבו ארבעה ביטולים. האחד שהתורה לא הזהירה שלא ימנו הפחות מבן עשרים שנה, אבל חייב לתת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לא שיאסור המנין לפחות מזה, השני שדוד לא צוה ליואב למנות מבן שלש עשרה שנה כמו שהניחו, כי אם שימנה את ישראל ואת יהודה, ואין ראוי שיובן זה כי אם על היוצאים בצבא שהם מבן עשרים שנה ומעלה, והכתוב אומר בפירוש שהיו כל הנמנים איש חיל שולף חרב ולא נאמר זה על הפחות מעשרים שנה. וכבר התעצם הרב להסיר מעליו הספק הזה ולא עלה בידו, שפירש שהיו בריאים וחזקים למלחמה ושלא מנה החולים והחלשים והזקנים, ודבריו בזה אין בהם ממש. השלישי שפשט הכתוב יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא באופן המנין ושנות הנמנים, וכמו שהוכחתי למעלה מהפסוקים. הרביעי כי אם היה שדוד חטא בזה למה לא נענש עליו הוא ונענשו ישראל שלא חטאו בו? ולמה לא הוכיחו נתן הנביא עליו? הנה מהפנים האלה יראה שגם הדעת הזה בלתי אמתי. ותמהתי מאד מהרמב״ן שנעזר בדעת הבטל הזה ממה שאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ז כ״ד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה׳ להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל וגומר, כי פשט הכתוב לא יורה שמנה יואב למטה מעשרים שנה ולא כוון אליו, אבל פירושו מבואר שאחרי שזכר שמה מספרי הלוים ונשיאיהם הביא אחריו הממונים על השבטים, ועל כל זה אמר ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר השם להרבות את ישראל ככוכבי השמים, אמנם מה שאמר אחרי זה יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, אינו חוזר למנין מבן עשרים שנה ולמטה, אבל בא הכתוב להגיד ולהודיע למה לא זכר מספר השבטים כלם כמו שזכר מספר הלוים, ולזה אמר יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, הנה פשט הכתוב אם כן יורה בפירוש שלא כוון למה שעלה בלב הרב. ואחרי הפסד שלשת הדעות האלה ראיתי צדיק לפני בדרוש הזה דעת רלב״ג בפירושו לזה המקום, שאמר שם שהיה החטא בשדוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברוב עם הדרת מלך כי אם ביי׳ לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט. ואומר אני עוד בזה שלא היה גודל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו, כי היה החטא הקטן באדם השלם המעולה יותר קשה מן החטא הגדול באדם נעדר אותו השלמות, כמו שראינו במשה ואהרן שלסבה קטנה (מאשר בא לכלל כעס או מיתר הדברים שזכרו בו חז״ל (תנחומא פר׳ חקת) והמפרשים) נענשו שלא יעברו את הארץ, ולא היה העונש ההוא מתיחס כפי החטא כי אם כפי החוטא, וכן היה הענין בדוד שבטבעו היה שפל רוח, וכמו שאמר (תהלים קל״א א׳) ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני, והיה נשען באלהיו, כמו שאמר (שם ע״א א׳) בך ה׳ חסיתי וביי׳ בטחתי, ואמר (שם קי״ח ח׳) טוב לחסות ביי׳ מבטוח באדם, ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עינים ורחב ללב ויבטח ברוב עמו ויתהלל במתת שקר בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לעונש גדול לא לבד כפי החטא כי אם כפי ערך החוטא ושלמותו, ולהיות החטא הזה זר מאד בחק דוד המלך, אמר הכתוב שהסיתו האל יתברך לחטוא בדבר הזה, כי היה הדבר ההוא יוצא ממנהגו הטבעי ומכוונתו הטובה. והנה יורה על היות החטא מה שזכרתי תשובת יואב אליו, שאמר ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות וגו׳, ואמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א ג׳) כלם לאדוני לעבדים למה יבקש זאת אדוני למה יהיה לאשמה לישראל וגומר? מסכים למה שאמר כאן ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וגומר, רוצה לומר שהיה זה בלתי הכרחי ואולי שיזיק. זהו הדעת היותר ראוי אצלי. אבל יקשה עליו למה נענש ישראל בהיות דוד החוטא בחולשת הבטחון ביי׳? ואיך יאמר הכתוב ויוסף אף השם לחרות בישראל אם היה שדוד חטא מעצמו? אבל היתר זה התבאר בלמוד השלישי הנמשך אחרי זה: הלמוד השלישי בביאור למה היה החרון אף בישראל שזכר בכאן? ואומר שבענין הזה מצאתי למפרשים דברים. כי רש״י ז״ל כתב בפירושו לזה המקום ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד, לא ידעתי על מה, ואם כן לא מצא הרב סבה לאותו חרון אף. ורבי דוד קמחי כתב שהיו בישר׳ עבירות נסתרות לא ידעם דוד ולא בערם מן הארץ ושעליהם היה החרון אף. והדעת הזה בלתי מתישב, כי איך יהיה העונש ידוע ומפורסם והחטא נעלם לא נזכר בכתוב? וגם דוד איך לא בקש עליו ולא צעק לבו אל השם כמו שהיה בענין הרעב שבא בימיו? כי התפלל אל השם עד אשר הודיעו שהיה העונש על שאול ועל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים. ורלב״ג כתב שתוספת חרון השם היה על החרון אשר חרה בהם על דבר הגבעונים שקרא רעב על הארץ שלש שנים, ושיוחס זה אל השם יתברך באופן כולל להיותו הסבה הראשונה לכל הדברים אשר יתחדשו, והוא על דרך (בראשית כ״ד נ״א) ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה׳, (ושם מ״ה ח׳) ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. וכבר זכר הרב המורה בפמ״ח ח״ב, שיוחסו בספרי הקדש דברים רבים לאל יתברך להיותו הסבה הראשונה בכל הדברים, עם היות שיהיו נמשכים אותם הדברים המתייחסים אליו אם בטבע ואם במקרה ואם בבחירת האנשים, אבל הדעות האל שזכר הרב המורה כמה רחוקים הם מדרך האמת כפי שרשי התורה האמתית, כי לא יוחסו אליו יתברך בספרי הקדש כי אם הדברים אשר באו ברצונו הפרטי, והפסוקים שהביא לאמת דעתו יסבלו פירושים. ומי יתן ואדע מה רצה הרב לומר בזה? ומה הוא אשר כוון באותו פרק? והם דברים בלתי נאותים לזה המקו׳, ודי בשנדע עתה שזה אשר הסכימו עליו האנשים האלה שלמים הם אתנו, מאשר יוחסו לשם יתברך דברים אשר לא יעשה אותם הוא דעת זר בלתי אמיתי, וגם שנודה להם זה בדברים הנעשים, ושנפרש ויסת את דוד שיוחסה ההסתה לאל יתברך על דרך הסבה הרחוקה, הנה החרון אף שזכר בכאן אי אפשר שיפורש באותו דרך אליו ית׳. והרמב״ן בפרשת קרח כתב בזה מדרך הסברא דעת שלישי, והוא שהיה העונש על ישראל על איחור בנין בית הבחירה, שהיה ארון האלוהים הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ולא היו השבטים מתעוררים לאמר נבנה בית לשם ה׳ כמו שצוו (דברים י״ב ה׳) לשכנו תדרשו ובאת שמה, ועם היות שדוד התעורר אליו והאל יתברך מנעו ממנו, היה ראוי שישראל ישתדלו עליו ויהיו הם הבונים ולא דוד, ולהתרשלותם בזה היה הקצף והנגף עליהם. והדעת הזה עם היות שאמרו הרב מדרך הסברא כבר בא בדברי חז״ל במדרש תהלים (מזמור י״ז) בפסוק ויבא גד אל דוד ויאמר עלה והקם מזבח לה׳, אמרו שם למה דוד דומה באותה שעה? לאדם שהיה מכה את בנו ולא יודע הבן למה אביו מכה אותו, לאחר שהכהו אמר לו לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא עשית ולא השגחת בי, כך אותם אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש וכו׳. ואפלא מהרב איך זכר זה מדרך הסברא ולא אמרו בשם אמרו? והמאמר הזה המפרשים הביאוהו בפירושיהם, ואיך יעלם מעיני הרב עם רוב בקיאותו בדבריהם חז״ל? אבל הדעת זה גם כן רחוק הוא אצלי, כי בנין הבית הוא למלך ישראל יתיחס ולא לעם, וכמו שאמר בד״ה על זה (דברי הימים א י״ז ו׳) הדבר דברתי את אחד שפטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים, והוא ממה שיורה שהדבר תלוי בשופט או במלך לא בעם, והנה דוד כבר התעורר זה שלשים שנה לבנין הבית כפי הראוי, והודיעו האל ית׳ שלא הגיע עדיין זמן הבנין ולא באו ימי המנוחה, ולזה לא יהיה כי אם בימי שלמה, ולמה ישאר אם כן על ישראל אשמה על זה ויחשב להם לעון? כ״ש שנאמר שמתו עליו שבעים אלף מישראל, ואם ישראל היו חוטאים בזה איך לא עשו תשובה ולא השתדלו מיד בבנין הבית? והנה גם אחרי כן לא השתדל בו כי אם דוד ושלמה בנו ולא השבטים. והנה מצאתי בפי חכם אחד מחכמי הגוים דעת רביעי, והוא שהיה גם כן בעון בת שבע ודם אוריה החתי, ושעל זה אמר ויוסף אף ה׳ וגומר, והיה העונש הזה, ר״ל מגפת העם מגיע לדוד, לפי (משלי י״ד כ״ד) שברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון. וגם הדעת הזה לקחו מדברי חז״ל אמרו במדרש שמואל, (ריש פרש׳ ל׳) (תהלים נ״א ט״ז) הצילני מדמים אלהים, מדמו של אוריה, מתוך כך ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל וגומר. אבל הדעת הזה אין לו על מה שיסמך, כי בחטאת בת שבע ואוריה הודיע הנביא לדוד חטאו ועונשו שלא יסור חרב מביתו ושישכבו את נשיו לעיני השמש וכל זה נתקיים כבר, ולא יעד הנביא שימותו ישראל על זה וכ״ש אחרי ימים רבים, וגם העונש הזה היה לישראל לא לדוד, כי אף שימותו מישראל שבעים אלף לא יתחלל כבודו, ומתו אם כן המתים במגפה על לא חמס בכפם. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת הביטול והזרות בדעות האלה ארבעתם, הנה היותר נכון שנאמר בזה הוא, שהיה חטא ישראל ופשעם במה שנמשכו אחרי שבע בן בכרי, וביאור זה כי הנה ישראל חטאו במה שנמשכו אחרי אבשלום במרדו באביו, ובעבור שעזרו במרדו וקשרו עמו נענשו עליו במה שנפלו במלחמה לפני עבדי דוד ביום אחד עשרים אלף, הנה אם כן ישראל חטאו וכנגד דוד חטאו, וישראל נענשו עליו ועל ידי עבדי דוד נענשו, אבל אחרי כן כאשר שבע בן בכרי הרים ידו במלך ואמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהלו ישראל, זכר הכתוב שעלה לב ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ובזה היו ישראל רעים וחטאים לה׳ מאד במרדם בדוד ובהתרגשם על ה׳ ועל משיחו, והכתוב אמר (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ימות, ואין ספק שהיה החטא הזה גדול מהמשכם אחרי אבשלום, לפי שהוא היה בן דוד וכפי הדין להיותו הגדול באחיו לו משפט הבכורה ואליו המלוכה יאתה, ולא היו ישראל אם כן בקשר אמיץ ולא היו מורדים כל כך בבית דוד להמשכם אחרי אבשלום, אבל בענין שבע בן בכרי שנמשכו אחריו ונטו למרדו בדוד מלכם, היה הקשר אמיץ והמרד עצום מאד והיו מחוייבי מיתה, ומפני זה אמר ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל, והתוספת הוא ממה שכבר זכר שהענישם על דבר אבשלום ומרדו שעוד הענישם על דבר שבע בן בכרי, והנה יורו על שזה הוא האמת ארבעה דברים. האחד אמרו ויסת את דוד בהם, כלומר שיען וביען חטאו נגד דוד במרדם במלכותו היה ראוי כפי שורת הדין שיענשו על ידו, ולכן הסיתו האל יתברך שיצוה למנותם כדי שעל ידו יהיו נענשים, ועם היות שדוד לחסידותו יעבור על חטאם וימחול עונם ולא היה רוצה בענשם, הנה כפי המשפט (קדושין ל״ב ע״ב) להיותו מלך אין כבודו מחול. השני מאשר אמר הנביא שלש אנכי נוטל עליך וגומר, ושלשתם היו להעניש את העם אם ברעב כמו שהיה בעון הגבעונים, ואם במלחמה כמו שהיה בעון אבשלום, ואם במגפה כמו שבאה לדור המדבר בדברם באלהים ובמשה וגו׳, והנה לא אמר רביעית מחלאים רעים ונאמנים יבואו על דוד או עונש אחר מתיחס אליו לבד, אין זה כי אם לפי שישראל היו החוטאים והם היו ראויים לקבל העונש לא דוד, עם היות שהאל יתברך כדי לכבדו ומאשר יקר בעיניו נתן העונש בבחירתו. השלישי מאשר אמר האל יתברך למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך בבואו על ירושלים לשחתה, ולמה לא ניחם האלהים בבא המלאך המשחית על שאר ערי ישראל? ואין זה כי אם לפי שהיה ירושלם מבני יהודה אשר לא חטאו עם שבע בן בכרי, כמו שאמר ואיש יהודה דבקו בדוד מלכם, ולזה צוהו יתברך שירף ידו משחת בבית יהודה ובירושלם. ואין ספק שקצת מאנשי יהודה החטאים בנפשותם נמשכו גם כן אחרי שבע בן בכרי עם איש ישראל, כי עם היות שאמר ואיש יהודה דבקו במלכם היא הקדמה סתמית חלקית ואינה כוללת, ויהיו המתים במגפה הזאת האנשים אשר נכשלו באותו עון, כי ליי׳ מצוקי ארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. הרביעי שאתה לא תמצא שהוכיח גד החוזה לדוד על מנין העם ולא דבר אליו עליו דבר, והוא שיורה שלא חטא דוד בדבר אבל היה מוסת מהאל ית׳ למנות את ישראל להביא זה העונש עליהם על ידו, לפי שאליו חטאו ועל ידו יהיו נענשים. והנה היתה אופן ההסתה, שעם היות דוד מאד מאד שפל רוח ובוטח בה׳, הסיתהו להתגאות בזקנותו ולשים בטחונו בבני האדם כמו שזכרתי, ותהיה מההסתה גם כן שצוה אל יואב שר הצבא שימנה את העם לגלגלותם לא על ידי דבר אחר, ולא חשש להיזק עין הרע, באופן שלהיותם בלתי מושגחים ובלתי נשמרים בעבור העון הנזכר ישלוט בהם היזק העין הרע ותבער בם אש השם ותאכל במחנה. והנה צוה שימנה אותם לגלגלותם ממה שאמר לך מנה את העם, יורה שהעם היה הנמנה בראשיהם לא טלאים או אבנים או דבר אחר שיתנו, ולכן צוה המנין הזה ליואב שר הצבא ולשרי החיל שישוטטו בכל שבטי ישראל ויפקדו את העם, ואם היה הרצון שיפקדם על ידי דבר אחר שיתנו כאשר עשה שאול לא היה צריך לזה שר הצבא, כי אם שיצוה המלך שכל איש יביא בידו אבן אחד או דבר אחר וימנו אותם ואז ידע מנינם, אבל היה דעתו שימנו אותם לגלגלותם, ולזה היו צריכים שרי החיל להכריח העם ולהקבץ אל המספר. הנה התבאר מזה שפשע ישראל היה המשכם במרד שבע בן בכרי, ושדוד הוסת בגאה וגאון ודרך רע במנותם לגלגלותם בלי הערמה אחרת כדי שישלוט בהם עין הרע באופן שיענשו ישראל על ידו, והוא מה שרציתי לבאר בלמודים האלה. ואחרי הקדמת כל זה אפרש פסוקי הפרשה: (א) ויוסף אף ה׳ וגומר. זכר הכתו׳ שמלבד מה שזכר שנענשו ישראל על מה שנטו אחרי אבשלום ומרדו בדוד ועל מה שנטו אחרי שאול להכות את הגבעונים, הנה עוד חרה אפו יתברך בישראל על מה שנטו אחרי שבע בן בכרי למרוד בדוד ולעלות מאחריו כמו שזכרתי, ולהיות כל משפטיו צדק ואמת, לא רצה להענישם כי אם על ידי דוד אחרי שחטאו נגדו. ולפי שדוד לא היה מוכן לחטוא בזה, הסיתו האל יתברך והניע לבבו לצוות לשריו שימנו את ישראל לגלגלותם. ועם היות שפשע הזה באיש ישראל יותר מביהודה, הנה היתה ההסתה שימנה את כלם ישראל ויהודה, כי המסית לא יאמר הדברים כפי אמיתתם, כי אם בדרך היותר ראוי להניע את לב המוסת. והיתה ההסתה לדוד שימנה את עמו כלו לדעת כמה הם, להיותם מוכנים לעת הצורך להלחם באויביהם, ובמסכים בזה נאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א) ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל, ירצה שעמד על ישראל השטן והוא שלוחו של מקום, והמלאך המשחית הזה נאמר על החרון אף האלהי שהוא יצא לשטן לפושעים, כאמרו (תהלים ע״ח מ״ט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, הנה קרא החרון אף העברה והזעם מלאכי רעים, והוא השטן שזכר שם בדברי הימים במקום החרון אף אשר זכר כאן. וגם נוכל לפרשו על שבע בן בכרי שעמד על ישראל לשטן והסיתם, והיה זה סבה שבאו לידי מנין וינגפו. ואמרו ויסת את דוד, פירש רלב״ג שהוא חסר הלב, כאלו אמר ויסת לבו את דוד, ושהוא (בסי׳ י״ג ל״ט) ותכל דוד לצאת את אבשלום, שהוא כמו ותכל נפש דוד. ואני אחשוב שההסתה תחזור לאף שזכר, יאמר ויוסף אף השם לחרות בישראל, ואותו חרון אף הסית את דוד לאמר לך מנה את ישראל, וענין זה ואמתתו שאותו החטא והפשע שהיה בישראל אשר סבב החרון אף, הוא אשר סבב והניע להיות דוד ניסתי (ר״ל מנוסה) בענין הזה כדי שיבא עליהם העונש. או יהיה החרון אף משלוחי ההשגחה המענישים את הרשעים, ועל זה אמר בדברי הימים ויעמוד שטן, והותרה עם זה השאלה הראשונה: (ב) וספר הכתוב שצוה המלך אל יואב (להיותו שר צבאו) שישוט בכל גבול ישראל הוא ושרי החיל אשר תחתיו ושיפקדו את העם כלו, לפי שהיה רצונו לדעת מנינם. ואמרו ופקדו את העם, ירמוז שיפקדם לגלגלותם. (ג) והנה יואב חשש שמא מתוך המנין יבואו להיזק עין הרע וינגפו, ולזה אמר ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה, ר״ל שלא היה זה הכרחי, ואולי ימשך ממנו היזק רב, (תענית ח׳ ע״ב) לפי שאין ברכה שורה בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. והתבונן אתה המעיין כי אם היה במנין הזה מפאת עצמו או מאופן מנינו אסור מן התורה כדעת המפרשי׳ היה יואב מוכיח את דוד עליו ברצותו למחות בידו, אבל זה יורה שלא היה אסור כפי התורה והמצוה, ולכן הוכיחו כפי השכל והדעת המדיני לא זולת זה: (ד) והנה נחזק דבר המלך, באופן שהוכרח יואב ושרי חיל לעשותו. ומזה נלמד דרך ארץ שהעבדים הנאמנים בראותם דבר אדוניהם נחוץ בדבר בלתי הגון, ראוי שיאמרו אליהם חטאם ופשעם בלשון רכה, ואם יפצרו בדבר על כל פנים יעשו מצותם, כי הנה יואב יעץ לדוד כראוי ובאחרונה עשה מצותו: (ה) וזכר הכתוב שמקצה תשעה חדשים ועשרים יום שבו אל ירושלם, ולפי שהיה הצווי בעצם וראשונה אל יואב (להיותו שר הצבא) לכן הוא בעצמו נתן מפקד העם אל המלך. ואמנם במספר העם אשר ספר שהביא יואב אל המלך כבר התעוררו (ילקוט ח״ב דף כ״ו ע״ג) חז״ל על ההפרש הגדול ועל החלופים שבאו בזה בדברי הימים, כי שם הוסיף בישראל שלש מאות אלף וחסר באיש יהודה שלשים אלף ממה שנזכר כאן, ואמרו במדרש שמואל, (סוף פר׳ ל׳) שני פתקין עשה יואב אחד מרובה ואחד מועט, אמר אם מקבל את המועט מוטב, ואם לאו אתן לו את המרובה. ובמדבר סיני רבה (במדבר רבה ב׳) אמרו גם כן, ויתן יואב את מספר מפקד העם, אם מספר למה מפקד? אלא עשה שני אנפיראות גדולה וקטנה, הראה לדוד הקטנה והגדולה לא הראה לו, לכך כתיב את מספר מפקד העם. (עיין הלכות עולם שער ד׳ פרק ג׳) ובל״ב מדות דר׳ אלעזר בנו של ר׳ הגלילי אומר, משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כיצד כתוב אחד אומר (דברי הימים א כ״א כ׳) ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף, וכתוב אחד אומר שמונה מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף ואלו מה טיבן? בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברי הימים א כ״ז א׳) ובני ישראל למספר׳ ראשי האבות ושרי האלפי׳ והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף שלש מאות, הללו היו כתובים בנימוסי המלך ולא היו צריכים להמנות, כיצד? כ״ד אלף לכל חדש הרי לשנים עשר חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף, נשתיירו שנים עשר אלף לנשיאי ישראל והשליכן הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן. ועוד מצאנו בהגדה, א״ר יהושע בן לוי הכתובין מוסיפין בכאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בד״ה ולוי ובנימין לא פקד בתוכם וגומר. (עיין כל זה בילקוט ח״ב דף כ״ג ע״ב, ובפי׳ רש״י ורד״ק לזה המקום) ורד״ק הלעיג מזה הדעת, וכתב עליו שלפי זה היה ראוי שיבא פסוק ולוי ובנימן לא פקד, כאן בספר שמואל שהוא המספר המועט, והיה ראוי לתת טעם אליו לא בדברי הימים שבא המספר הגדול. ועוד הקשה עליו מאשר לא נתן טעם אל החלוף שבא בשבט יהודה. ולפי דעתי לא הבין והשיג רד״ק כוונת רבי יהושע, והוא אצלי היותר מתישב ונכון, והוא שכאן אמר שמונה מאות אלף שהוא המספר אשר הביא יואב אל דוד שלא נכלל בו לוי ובנימין, אמנם בדברי הימים ראה להביא עזרא מספר העם בשלמות עם שבט לוי ובנימן, ולזה אמר שם ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף, להגיד שזה היה המספר השלם הכולל, ומה שאמר שם אחרי זה ולוי ובנימן לא פקד בתוכם, אינו להגיד שלא היו נכללים באותו מספר, כי אם להודיע הסבה אשר בעבורה היה המספר ההוא יותר גדול מאשר הביא יואב לדוד, והיא שלוי ובנימן לא פקד יואב בתוכם באותו מספר שהביא אל דוד, לפי שהיה נתעב ונאלח על יואב דבר המלך במנין העם, ולכן כדי להמעיטו לא פקד לוי ובנימן והביא לו מתי מעט, אבל שם בדברי הימים ראה עזרא להודיע מספר כל איש ישראל בשלימות עם לוי ובנימן, ולכן היה המספר ההוא יותר גדול, ואולי היו אלה השני פתקים שעשה יואב אחד עם לוי ובנימן והוא אשר נזכר בדברי הימים, ואחד בלתם שנתן לדוד והוא הנזכר בכאן. ואמנם החלוף שבא בשבט יהודה הוא, לפי שהכתוב בכל המקומות יחוש למספר הגדול ויעזוב מספר הקטן, ולזה אמר בדברי הימים ואיש יהודה חמש מאות אלף על צד הכללות, האם תחשוב שבאו ישראל למנין שלם מהמאות אלף בלי מספר קטן מאחדים ועשרות מאות ואלפים? והוא אפשר רחוק, אבל לא חשש הכתוב כי אם למספר הגדול. או נאמר שבמנין יואב לא נכללה ירושלם שהיתה מיהודה, כי היה דוד שם ולא היה יואב מצוה למנותו, ועזרא ראה לעשות המנין שלם עם אנשי ירושל׳, והתבארה עם זה השאלה הששית, ולכן יהיה יתר בכאן שלשים אלף בבני יהודה מפאת ירושלם: (י) ויך לב דוד אותו אחרי כן וגו׳. זכר הכתוב שאחרי שמנו את העם הכה לב דוד אותו, והיה זה שראה חטאו במה שהתגאה עם עמו ונחלתו ומיי׳ יסור לבו שהוא העזר האמתי, ולזה התפלל אל האלהים חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה׳ העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד, והעון היה הגאוה וגסות הרוח שזכרתי: (יא) ועל תפלתו באהו הדבור האלהי בבקר, כי גם בלילה דוד לא שכב לבו מדאגה בדבר. (יב) ולכן השיבו מיד על ידי גד החוזה שלש אנכי נוטל עליך, והבן אמרו נוטל עליך, והם היו עונשים לישראל, כי לא היתה הכוונה להעציבו ולא להוכיחו על מנין העם, יען היה מוסת בזה כדי להעניש ישראל על ידו, אבל הודיעו האל יתברך שישראל היו חייבי מיתה ושהוא ית׳ סבב שימנם כדי שימותו בהיזק עין הרע, האמנם לכבודו וכי שמע תפלתו היה רוצה להגביל העונש ולסדרו באופן יוכלו שאתו, וזהו שלש אנכי נוטל עליך, רוצה לומר שהיה מגביל ענשם בזכותו ובעבורו, וזהו פירוש עליך. והנה פרט לו שלשה מיני עונשים כלם כוללים להעניש העם בהם ואין אחד מהם פרטו לדוד. (יג) האחד התבוא שבע שנים רעב בארצך. השני אם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רודפך, ר״ל שיהיה העונש עליהם במלחמה, ועם היות שאמר לנכח דוד נוסך רודפך, הנה לא אמר שימות במלחמה ולא שיתעללו בו אויביו, כי אם שיהיה מנוצח מהאויבים ובזה יפול עמו לפניהם לחרב. השלישי אם בהיות שלשת ימים דבר בארצך, והיא המגפה אשר היו כלם מעותדים אליה בהיזק עין הרע, ועתה תהיה עונש אלהי מוגבל מהשגחתו, כי אם היות העם מוכן בטבע אל ההיזק ההוא, ראה ית׳ בעבור דוד עבדו לעשות אותו עונש השגחיי, ומפני כן הגביל לו בדרכים האלה והעתיקו מהיות היזק טבעי אל עונש אלהי השגחיי מוגבל ברחמים. ובדברי הימים אמר אם שלש שנים רעב ואם שלשה חדשים נספה מפני עריך וחרב אויביך למשגת ואם שלשת ימים חרב ה׳ ודבר בארץ ומלאך ה׳ משחית בכל גבול ישראל, ויקשה אם כן זה החלוף שאמר כאן שבע שנים רעב ושם אמר שלש שנים רעב, וכתב רד״ק שהיתה הכוונה האלהית שיהיה רעב על זה שלש שנים. אבל לפי שקדמו אליהם כבר שלש שנים אחרים רעב על ישראל והשנה היוצאת משנות הרעב לא תמלט מהרעב גם כן, כי לא יוכלו לחרוש ולקצור ליובש השנים העוברים כראוי, לזה אמר הנביא כאן שבעה שנים, אבל העונש הזה על שלשה שנים היה לבד. וראוי שנדע למה היו העונשים כלם באופן משולש? כמו שאמר שלש אנכי נוטל עליך וכל אחד מהם היה בשלשה, אם ברעב שלש שנים, ואם במלחמה שלש חדשים, ואם במגפה שלשה ימים. ובמדרש תהלים (מזמור י״ז), כשם שגזרת על שאול אדוניך שלש, כך אנכי נוטל עליך שלש גזירות. שנאמר (ישעיה כ״ז ה׳) בסאסאה בשלחה תריבנה, ומה הם השלש? (שמואל א כ״ו י׳) חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו, או יומו יבא, או ירד במלחמה ונספה. ומדרך הסברא אחשוב שלפי שישראל מרדו בדוד שלשה פעמים אחרי המלכתו בחברון ומיתת שאול, לכן גזר האל ית׳ ענשם בזה המספר שלש, וזה כי אחרי מות שאול והמלכת דוד מרדו בו במה שנטו אחרי אישבושת, ובמה שנטו אחרי אבשלום, ובמה שנטו אחרי שבע בן בכרי. לכן לרמוז לזה המרד המשולש באו שלשה גזירות, וכל אחת מהם בשלשה שנים או חדשים או ימים. והנה היה הראשונה קשה מכלם, כי הרעב קשה מהחרב, כאמרו (איכה ד׳ ט׳) טובים היו חללי חרב מחללי רעב, והמגפה טובה מהחרב, כי היא מיתה בידי שמים ולא על ידי בני אדם, ולכן בחר דוד באחרונה הקלה מהם. (יד) ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה, ר״ל שהרעב יצטרך לבני אדם, כי ילכו למצרים או לשאר האומות לשבור לחם, והמלחמה הנה היא עוד נפילה בידי אדם, ומלבד המות אשר בשניהם יש עוד קלון מתמיד וחרפה רצופה שיבואו לידי אויביהם שהיו קודם זה נכנעים תחת ידם, ולזה היה מוטב לנפול ביד ה׳ כי במות אשר יגזור האלהים לא יפול קלון כלל, וטוב שיכנע האדם למלך גדול משיכנע לאדם פחות, וזהו נפלה נא ביד ה׳, ועוד סבה שנית כי רבים רחמיו, מה שבני האדם לא ירחמו עליהם. ובמדרש (מ״ש ריש פרשה ל״א) אמרו, שאמר דוד בלבו אם אומר רעב, יאמרו ישראל מה איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח, וישראל ימותו ברעב, ואם בוחר אני חרב, יאמרו על גבוריו הוא בוטח, והוא אינו יוצא כבר למלחמה, יצא הדבר שהכל שוין בו. דבר אחר אם אומר אני רעב אין רעב בלא חרב, ואם אומר אני חרב אין חרב בלא רעב, יבא הדבר שאין בו לא חרב ולא רעב. ויש אומרים גד רמז לו שיבחר בזה, שאמר מה אשיבה שולחי דבר, הוא דבר באותיותיו. ואחרי הקפת אמתת הדרוש ופי׳ הפסוקים אשיב אל השאלות, וכבר קדמה תשובת השאלה הראשונה והשאלה הששית, ואם לשנית אומר שהמגפה הזאת באה בחטאת ישראל ממה שמרדו בדוד לנטותם אחרי שבע בן בכרי, ומה שעשה דוד ממנין העם היה מהסתת השם להעניש השם את ישראל על ידו, אמנם דוד באמרו אנכי חטאתי ואנכי העויתי חשב שהיתה המגפה על המנין ותלה הדבר בעצמו, כמו שיעשה הרועה הנאמן שחביבין עליו צאנו כעצמו. ולשאלה השלישית אומר שהמגפה בטבע תתיחס למנין מצד היזק העין הרע בדברים הנמנים, כאמרם (תענית ח׳ ע״ב) אין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כ״ח ח׳) יצו השם אתך את הברכה באסמיך וגומר, ומה שמצינו שבמדבר סיני ובערבות מואב נמנו ישראל ולא מתו, היתה הסבה בזה לפי שנמנו במצות השם, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ומה שאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם וגומר, הוא במנין שיעשו בבחירתם לא בצווי האלוה ית׳, וכבר זכרתי שלא היה זה מצות עשה, ולא היה המני׳ לגלגולת מצות לא תעשה, ושדוד שצוה למנותם בעצמם בלי אמצעות דבר אחר (והפסוקים מורים עליו) לא היה בזה עובר על התורה. ולשאלה הרביעית אשיב שהמגפה אשר תבא בדברים הנמנים, היא בהיזק עין הרע אשר יבא אחרי המנין בטבע, ושלזה כוון באמרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, לא שיהיה עונש אלהי שיצטרך להקדים אליו בטבע האזהרה, אבל בימי דוד לא היה המנין סבה ראשונה בדבר כי אם חטאת ישראל ופשעם, והמנין היה כלי להענישם בו על ידי עין הרע. והנה בחר האל ית׳ להענישם בזה האופן, לפי שלא ידעו כי בעבור מה שמרדו בדוד היו נענשים ויוסיפו עוד שנוא אותו, ולכן סדר ענשם על ידי דוד באופן נסתר, ואחרי שהתפלל דוד עליו הגביל הקב״ה ענשם ולא הניחם להתפשטות ההיזק כפי טבעו. הנה א״כ במה שאמרתי הותרו השאלות שנית שלישית ורביעית, ואמנם היתר השאלה החמשית הנשארת יבא אחרי זה: (טו) ויתן ה׳ דבר בישראל וגו׳. ספר הכתוב שנתקיים יייעוד הנביא ונתן ה׳ בהשגחתו הפרטית על צד העונש דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. והמתרגם פירש מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמיתסק, וכן אמרו במדרש שמואל (פרש׳ ל״א) ר׳ חייא בר אבא אומר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו, ורבנן אמרי משהנץ החמה עד שנתמלא כל הגלגל. בוא וראה כמה אוכלוסין מהם נפלו? אלו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה? ואני אחשוב על דרך הפשט שמועד הוא השעה אשר דבר הנביא לדוד, וידוע שדבור הנביא היה לדוד בבקר כמו שזכר, ומיד בבקר היום הנמשך נפל הדבר בעם והתמיד עד עת אותו המועד ממחרתו, באופן שביום אחד שלם מעת לעת נפלו מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש. וכבר כתבתי שהיו המתים האנשים החוטאים בדבר שבע בן בכרי, ואין לומר איך לא נתקיים הייעוד האלהי שאמר הנביא שיהיו שלשה ימים דבר? כי זה היה כענין נינוה שקרא יונה הנביא עליה (יונה ג, ג) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ובתשובת העם ניחם האל על הרעה, וכן יזכור הכתוב בכאן שלתפלת דוד ניחם ה׳ על הרעה ולא היה הדבר כי אם יום אחד בלבד. ואפשר לפרש הפסוקים ששלשת ימים התמידה המגפה, וזהו אומרו מהבקר ועד עת מועד שהוא מועד השלשה ימים שיעד הנביא. (טז) ולפי שמשנתנה רשות (בבא קמא ס׳ ע״א) למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ובין זמן לזמן, לכן הוצרך לומר האל ית׳ אל המלאך המשחית רב עתה הרף ידיך, ואמר זה בסוף השלשה ימים להיות הזמן מוגבל מאתו יתברך ולהיותו על ירושלם שהיתה משבט יהודה שרובם לא חטאו בשבע בן בכרי. אבל חז״ל הסכימו שלא התמיד הדבר כי אם זמן מועט, אמרו במדרש תהלי׳ (מזמור י״ז), ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, בא וראה רחמיו של הקב״ה, אעפ״י שבחר דוד שלשה ימים דבר שהם שלשים ושש שעות וכו׳. א״ר תנחומא באותה שעה נכנסו עשרת הדברות, ושתי לוחות, ושלשה אבות, וחמשה חומשי תורה, ושבעת ימי השבת, ושמונת ימי המילה, והם כלם שלשים וחמשה, ובקשו מלפני הקב״ה לוותר להם לכל אחד שעה אחת בזכותו, שאם נתבטלו ישראל מן העולם אין מי שישמור אותם ויתבטלו מאליהן, וביטל הקב״ה בזכותם שלשים וחמש שעות, ובאותה שעה שנשתיירה מתו בה שבעים אלף איש. ורבנן אמרי אבישי בן צרויה נפל שהיה שקול כנגד שבעים אלף מישראל, הה״ד רב עתה הרף ידיך, טול הרב שבהם, מיד מת אבישי שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין ע״כ. וזה נכפל בפרק הרואה (ברכות דף ס״ב ע״ב) ובפרקי ר׳ אליעזר (ריש פרק מ״ג), ואמרו שם שבעים אלף אנשים אין כתיב כאן, אלא שבעים אלף איש, שהוא אבישי. ולפי זה הדעת יהיה מאמר רב עתה הרף ידיך קודם במעשה לאמרו וימת מן העם, אבל על דרך הפשט מתו שבעים אלף איש. ובהיות שמלאך המות היתה ידו נטויה על ירושלם לשחתה, ניחם ה׳ על הרעה ואמר למלאך המשחית רב במה שמתו עד הנה עתה הרף ידיך, רוצה לומר אל תשחת יותר. ורלב״ג כתב שהמלאך הזה היה נביא, ולזה נראה אל דוד בהקיץ, והוא נקרא משחית, על דרך (בראשית יט, טז) כי משחיתים אנחנו את המקום, להיותו מביא את הדבר שם במלאכות ה׳, ושזה הנביא היה פנחס שהיה חי בימי דוד, והוא אמר לגד שיאמר לדוד שיבנה מזבח בגורן ארונה כמו שנזכר בדברי הימים, והוא באמת דעת נפסד, כי איך יאמר הכתוב על הנביא וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם? ואיך יאמר עליו רב עתה הרף ידיך, והנה לא היה הנביא הורג העם ולא יצטרך לומר אליו הרף ידיך, ואיך יתישב ויאמר דוד אל ה׳ בראותו המלאך המכה בעם על הנביא, כי הוא תמיד היה עמו? ואם היה שם פנחס איך הביא גד הדברים אל דוד ולא אמרם הוא בעצמו? אבל כל זה בדאי ודמיון כוזב נטה אליו החכם הזה, להמשכו אחרי הקדמותיו שהמלאך אי אפשר שיורגש בחושים, וכבר כתבתי שזה אמת במהותו הרוחני, אבל אינו מהבטל (כמו שהסכימו עליו התורניים) שבדרך נס נראה באויר דמות מלאך וחרב בידו סמוך לגורן ארונה, כדי שיראהו דוד ויתפלל אליו ויעתר האלהים לארץ ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי הוא יהיה מקום התפלה והסליחה ושם יבנה הבית המקודש, ולזה אמר בדברי הימים שהיה המלאך עומד בין שמים ובין הארץ. ובמדרש (שם) אמרו בשעה שראה דוד את המלאך נצטנן דמו מיראתו, שנאמר ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ואפשר לפרש הענין הזה והמלאך הנזכר הנה, שהוא המגפה עצמה, ושהיא היתה משחתת בעם, וכמו שכתבתי החלאים והרעות כולם להיותם שלוחי ההשגחה יקראו מלאכים, כי כל שליח וגם כל רוח יקרא מלאך, כמו שאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ואמר (שם עח, מט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, וכמו שזכרו הרב המורה, ועל זה אמר בדרך ההמשל וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה, כלומר שהיתה המגפה מתפשטת והולכת מעיר אל עיר דרך ירושלם, כמו שתדבק הדבר מעיר אל עיר, ולפי שנחם השם על הרעה ועצר המגפה אמר שצוה למלאך המשחית הרף ידיך, רומז להעצר הדבר. ואמרו ומלאך ה׳ הנה עם גורן ארונה, רמז שהיתה המגפה כבר בגורן ארונה שהיה סמוך לירושלם, וכאלו היה הדבר כבר מגיע אל העיר, ולזה אמר בדברי הימים שהיה המלאך חרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם, לרמוז שהיתה ירושלם מוכנת להתדבק בה המגפה, ולהיותה רבתי עם היתה בהכנה רבה לקבל ההיזק הדבריי, וזהו החרב הנטויה על ירושלם, וכן אמרו שהיה עומד בין הארץ ובין השמים, נאמר על היות הדבר מסובב מפועל ועונש אלהי הנרמז באמרו שמים, ומחטאת ישראל והכנתם לקבל העונש והוא אמרו ובין הארץ. ואמנם אמרו ויאמר דוד אל ה׳ בראותו את המלאך המכה, אין ראוי שיפורש שהיה זה אחרי שאמר הקב״ה למלאך הרף ידיך, אבל אחרי שזכר הכתוב הענין כמו שקרה, הודיע עוד צדקת דוד וחסידותו שקודם זה בראותו המלאך המשחית מכה בעם, רוצה לומר שראה המות הולכת בין העם וראה המתים במגפה (והוא משל המלאך שזכר) נבעת (כמו שאמר בדברי הימים) מפני המלאך, והיה זה לפי שהדברים המפחידים יפחידו בראותם יותר ממה שיפחידו מפי השמועה, ולזה עם היות שדוד חם לבו בקרבו ויצר לו כשמעו דברי הנביא, הנה יותר ויותר נבעת בראותו האנשים אשר סביבו משרתיו עושי דברו נגפים ונופלים ארצה מתים בפתע פתאום, כי זו היתה ההפחדה העצומה. (יז) ובהיותו רואה המות קרובה אליו, אז התפלל אל האלהים אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו, רוצה לומר הנה היייתי אני הסבה במגפה הזאת במה שצויתי למנות העם, ואין ראוי שיקבלו הם העונש הראוי אלי, לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתהי נא ידך בי ובבית אבי ולא ימותו ישראל עוד. ואולי כוון בדברים האלה להתנצלות העם מעון שבע בן בכרי, ועליו אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי, רוצה לומר אני הייתי סבה בענין שבע בן בכרי למה שלא מחיתי בדברי יהודה שדברו נגד ישראל, ולכן אני הוא הראוי לעונש ולא הם. והנה לא אמר זה דוד בעת שבא אליו גד, לפי שלא ראה עדיין המגפה אצלו, והאנשים כולם יבזו חייהם ולא יחוסו עליהם בבריאותם, אבל בעת הסכנה והמות אז יראו ממנה, והוא עשה בהפך שבראותו המלאך המשחית שהיה מכה בעם והיה קרוב למות כאחד מהם אז בחר מות מחיים והסגיר למות נפשו, וזהו אמרו תהי נא ידך בי, רוצה לומר נא עתה שהמות סביבי ואני קרוב למות עתה אני שואל המות להציל את ישראל. וכבר זכרו חכמינו ז״ל (ילקוט בשם תנא דבי אליהו) שבאותה שעה מת גד החוזה וארבעת בני דוד והזקנים שהיו עמו, ואז נבעת דוד מפני המלאך המשחית, ועם כל זה בקש על ישראל ואמר תהי נא ידך בי, ומפני תפלתו זאת ניחם השם על הרעה ואמר למלאך הרף ידיך, רוצה לומר שתעצר המגפה, הסכימו למה שאמרתי ועם זה הותרה השאלה החמישית: (יח) ויבא גד אל דוד ביום ההוא וגו׳. ספר הכתוב שבא גד במלאכות השם אל דוד ואמר לו שיקים מזבח להשם בגורן ארונה היבוסי, וחכמינו ז״ל (עבודה זרה כ״ד ע״ב) אמרו שהיה גר צדק. ולפי שהיה הגורן במעלה ההר יותר גבוה מירושלם, אמר הנביא לדוד עלה הקם להשם מזבח: (יט-כא) והנה עלה דוד כאשר צוהו הנביא, וכאשר ראהו ארונה יצא לקראתו והשתחוה לפניו ואמר לו מדוע בא אדוני המלך אל עבדו, ר״ל למה באתה אלי? והיה לך לשלוח לקרוא לי, שהקטן הולך אצל הגדול ואין הגדול הולך אצל הקטן, ודוד השיבו שבא לקנות ממנו את הגורן הגדול לבנות מזבח ליי׳ כדי שתעצר המגפה מעל בני ישראל: (כב) וארונה ברוח נדיבה השיבו יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו, רוצה לומר יקח הגורן ויעלה הבקר לעולה, וזהו שפירש ראה הבקר לעולה והמוריגים, שהם עצים ידועים לעבוד האדמה, מלשון (ישעיה מא, טו) למורג חרוץ חדש, וכלי הבקר, שהם שאר הכלים יהיו לעצי העולה ובדברי הימים (ד״ה א כא, כג) נאמר שנתן גם כן ארונה החטים למנחה ואם לא זכרו הנה. (כג) ואמרו הכל נתן ארונה למלך, אין פירושו שנתנו אליו בפעל כי אם שהכל היה נותן אליו ברצונו, ולהיות זה פעל נדיבות גדול אשר יאות למלכים לא לעובדי האדמה, אמר שהכל נתן ארונה שהיה מלך בנדיבות לבו למלך דוד. וחז״ל (עיין רד״ק) אמרו שהיה מקודם ארונה מלך ירושלם, ואחרי שכבשה דוד הניח את היבוסי שם והיו למס עובד והיו להם שדות וכרמים, וארונה היה לו זה הגורן והיה כבר גר צדק ואוהב את דוד, ולזה קראו הנה מלך כפי שמו הקדום, באמרו הכל נתן ארונה המלך וגומר. ויונתן תרגם כולא יהב ארנון למלכא די בעא מניה מלכא. וזכר הכתוב שעם היות שהיה נותן הכל מידו הנה אמר השם אלהיך ירצך, רוצה לומר הזכות והצדקה יחשב לך ולא לי והאל ית׳ יקבל תפלתך. ובפרק קמא דמסכת מגילה, (דף ט״ו ע״א) א״ר אלעזר אמר רבי חנינא, לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם, ואלו הן דוד ודניאל, דוד דברכיה ארונה, שנאמר ה׳ אלהיך ירצך, דניאל דברכיה דריוש שנאמר (דניאל ו, יז) אלהיך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך: (כד) וספר הכתוב שדוד לא רצה לקבל כלל מיד ארונה ואמר לא כי קנה אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה׳ עולות חנם. ומה שאמר כאן ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ובדברי הימים אמר שקלי זהב משקל שש מאות, אחז״ל במסכת זבחים (פ׳ י״ד קי״ו ע״ב) ובמדרש שמואל (ריש פר׳ ל״ב) גם כן ששקל מכל שבט ושבט חמשים שקלים שהם שש מאות, ושקלם במשקל של זהב והוו שקלי זהב. וכפי הפשט יזכור בכאן שקנה את הגורן ואת הבקר בחמשים שקלי כסף ובנה שם מזבח ליי׳ והעלה עולות ושלמים ויעתר ה׳, רוצה לומר שירד אש מן השמים על העולה ועל הזבחים ומיד בפתע פתאום המגפה נעצרה, ומאשר ראה דוד ששם יהיה בית אלהים, הוצרך לקנות גם כן כל השדה אשר לארונה הסמוך לאותו גורן כדי שיהיה שם הבית ונתן בעבורו שש מאות שקלי זהב, ולא נזכר כאן זה וזכרו בדברי הימים, והוא אמרו שם ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, רוצה לומ׳ שזה נתן בעבור כל השדה שהוא המקום הנזכר שם. וכבר נטה לזה רבי משום אבא יוסי בן דוסתאי במסכת זבחים ובמדרש שמואל, (שם שם) שאמר בקר ועצים מקום המזבח בחמשים כסף, והבית כולו בשש מאות: ואמנם למה נשלם בזה ספר שמואל, ולמה כתב הנביא כאן מה שעשה דוד לבנין הבית שנזכר בדברי הימים, כבר העירותי עליו בהקדמת זה הספר (דף ע״ד ע״ג וע״ד). והנה נשאר עלי לדעת בזה שני דברים. האחד למה נבחר זה המקום לבית המקדש מכל שאר המקומות? והשני למה גלהו השם יתברך לדוד בזה הזמן ולא בזמן אחר קודם זה? ואמנם בדרוש הראשון מצאתי לחז״ל שאמרו בפרק (ע״ז מ״ג ע״א) כל הצלמים בירושלמי, תני ר׳ בורקי קומי ר׳ מנא, מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו, ולכן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אעפ״י שאינו אסור להדיוט לגבוה אסור, בית הבחירה אינה נבנה אלא על פי נביא שנאמר ויעל דוד כדבר גד בשם ה׳. וגם כן אמרו שאותו מקו׳ היה הר המוריה שבו נעקד יצחק, וכן נאמר בדברי הימים (ד״ה ב ג, א) ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ בירושלם בהר המוריה. וכבר ביארו החכמים והוא דבר שאין ספק בו, שיש מקום אחד יותר מושגח ממקום אחר כפי מצבו ושיוויו, והוא דבר נעלם אצלנו ויודע הנעלמות הוא יודע, והנה ארץ ישראל בכללה היתה יותר מושגחת ומושפעת בדבקות האלהים מכל שאר הארצות, וכמו שאמר (דברים יא, יב) ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה, ומכולה היה אותו מקום מיוחד מן המיוחד והוא היותר שלם ומושפע, ולכן היה הוא הראוי להיות בית הבחירה, והיה מקדם נצב מעותד לאותה המעלה העליונה, וכמו שאמר האל יתברך לאברהם (בראשית כב, ב) והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך, ואברהם עצמו אמר (שם שם, יד) בהר ה׳ יראה. ואמנם בדרוש השני אומר שדוד היה מצטער כל ימיו לדעת המקום אשר יהיה בו הבית, וכמו שאמר (תהלים קלב, ב - ה) אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וגו׳, אם אתן שנת לעיני וגו׳ עד אמצא מקום לה׳ וגומר, ולפי שהיה לבו דואג בקרבו על זה, והיו ישראל חושבים שבעבור חטאתיו מנע השם ממנו בנין הבית, לזה בסוף ימיו רצה האל יתברך לכבדו ולהגדילו בעיני ישראל, וזה בשצוה תשועתם מהמגפה על ידו שנעצרה על ידי קרבנותיו, ושגלהו השם מקום הבית המקודש, והכיר זה באמצעות האש אשר ירד מן השמים על המזבח בגורן ארונה, וסבב יתברך שדוד יקנה אותו מקום לבית ה׳, והוא יתן לשלמה תבנית הבית כסף וזהב ונחשת ועצי ברושים וכל שאר הדברים הצריכים לבנינו, ובזה היה כאלו בנאו דוד, וכל זה נעשה לו בסוף ימיו, וכאלו אהבו בזקנתו ובמותו כמו שאהבו בבחרותו ובחייו, כדי לקיים בו (בראשית טו, טז) ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה: זהו מה שראיתי לכתוב בפרוש הספר והיתה התחלתו ביום הראשון לחדש טבת והשלמתיו ביום הצום, י״ג יום לחדש אדר משנת מאתים וארבעים וארבע לפרט האלף השישי. אודה ה׳ מאד בפי ואגדלנו בתודה, כי הלבישני בגדי דעת מעיל תבונה יעטני, ויתן בפי חן ובשכל טוב, ויעירני כאיש אשר יעור משנתו להבין אמרי בינה, אליו פי קראתי הושיעה המלך, אל אלוה דלפה עיני הוא אלהא אלהין אלהי תהלתי אל תחרש, למשופטי אתחנן שופט צדק ואמת, שפטני אלהים וריבה ריבי מגוי לא חסיד מאיש מרמה ועולה תפלטני ביל״או:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144